דינר נ' תדיראן מוצרי צריכה בע"מ

פסק דין

1.בפניי תביעה שהינה תולדה של עסקה במסגרתה רכש התובע מזגן מתוצרת הנתבע בתמורה לסך של כ- 2,500 ש"ח.

2.בין הצדדים אין מחלוקת מהותית באשר לעובדות והן כדלקמן:

המזגן הותקן בבית התובע ומספר ימים לאחר מכן, פסק לעבוד והציג קוד תקלה "6H".

ביום שבת, 23/7/10 פנה התובע אל הנתבע בתלונה אודות התקלה כאמור והבהיר כי המזגן מרעיש ואינו מקרר בצורה מספקת.

תואם עם התובע מועד לביקור טכנאי הנתבע ליום 26/7/10 בין השעות 12:00-14:00, אולם הטכנאי הגיע רק בשעה 18:00 שאז התברר כי אין בידיו החלקים הנדרשים לצורך תיקון התקלה.

ביום 30/7/10 הגיע טכנאי נוסף, באיחור של שעה וחצי מן המועד המאוחר שנקבע להגעתו (המועד שנקבע הוא בין 10:00 ל- 12:00 ואילו הטכנאי הגיע בשעה 13:30), כאשר לטענת התובע לא החליף דבר ואילו לטענת הנתבע, החליף את מנוע מאוורר המאייד.

ואולם, גם בכך לא היה די והמזגן המשיך להשמיע רעש ולא קירר והתובע התקשר, שוב, ביום 1/8/10, אל הנתבע.

ביום 3/8/10 הגיע טכנאי שלישי לבית התובע ואז התקבלה החלטה אצל הנתבע להחליף את היחידה הפנימית בשלמותה.

למרבה הצער, בשל חוסר ביחידות הפנימיות בחברה, נאלץ התובע להמתין עד ליום 22/8/10 שאז בוצעה ההחלפה והמזגן עובד מאז באופן תקין.

3.התובע טוען כי נגרמה לו ולבני ביתו עגמת נפש רבה, בשל העובדה כי דובר בתקופת הקיץ, במזג אוויר חם במיוחד, כאשר המזגן לא פעל בימים החמים ביותר – משך חודש – מסוף חודש יולי עד סוף חודש אוגוסט 2010. כמו כן, עתר התובע לחיוב הנתבע בפיצוי הקבוע בחוק בגין איחור הטכנאים. עוד טוען התובע כי לאור התנהלות הנתבע, יש לחייבו לשלם לתובע פיצויים לדוגמא, לפי סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן.

הנתבע אינו חולק על כך שלתובע נגרמה עגמת נפש ואף אינו חולק על טענות התובע לאיחור הטכנאים, אולם לטענתו, הוצעו לתובע פשרות שכללו גם פיצוי כספי בגין האיחור, אולם זה סירב. עוד טוען הנתבע כי סכום התביעה הינו מופרז.

4.באשר לאיחור הטכנאים, חוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 מסדיר חובתו של נותן שירות לתאם ביקורי טכנאי אצל מקבל השירות. בין היתר, קובע החוק, בסעיף 18א(ג) זמן המתנה לטכנאי אשר לא יעלה על שעתיים. כמו כן, קובע סעיף 18א(ד) פיצוי במקרה של איחור. על פי החוק, זכאי התובע לפיצוי בגין האיחור בהגעת הטכנאי ביום 26/7/10, שכן דובר שם באיחור של כארבע שעות ועל כן, הפיצוי הקבוע בחוק, עומד על סך של 600 ₪. בגין האיחור ביום 30/7/10, הרי שדובר באיחור של פחות משעתיים ובמקרה שכזה, לא נקבע פיצוי בחוק.

לפיכך, זכאי התובע לפיצוי בסך של 600 ₪ עבור איחור הטכנאי כאמור.

5.באשר לעתירת התובע לפיצוי בגין עגמת הנפש בשל השתהות הנתבעת בתיקון התקלה, מן העובדות דלעיל, עולה כי בפועל, המזגן פעל באופן לקוי ביותר משך חודש ממועד רכישתו ועד למועד שבו הוחלפה היחידה הפנימית. במהלך פרק זמן זה, ברי כי נגרמה לתובע ולבני משפחתו עגמת נפש, על כך לא חלק גם הנתבע.

המדובר בנזק שהוא אינו נזק ממון והסמכות לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק זה מקורה בסעיפים 10 ו- 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970.

בע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי, פ"ד לה(4), 31 , 42-43 נכתב כך:

"קביעת היקפו ומידתו של הנזק הלא ממוני שבגין התרחשותו אחראי המפר, זוהי בחינה, המבקשת לתחם את הנזק על פי אמות מידה של סיבתיות וצפיות....

... זאת ועוד, בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלוואנטי, רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע "

לא מצאתי בהתנהלות הנתבע זדון או כוונה רעה. ההפך הוא הנכון. הנתבע ניסה לעשות כל שלאל ידו כדי לתקן את התקלה וכשהדבר לא עלה בידו, לא היסס להחליף את היחידה הפנימית של המזגן, כולה. עם זאת, כאמור, החלפת היחידה הפנימית נעשתה פרק זמן ניכר ולא סביר, לטעמי, לאחר גילוי התקלה ובגין כך זכאי התובע לפיצוי.